בטוח לאומי-סניף ירושלים נ' אליהו בע"מ - חברה לבטוח ואח'

החלטה

בפניי בקשת המבקשות הן הנתבעות בתביעה העיקרית, להורות על סילוקה על הסף של התביעה שהוגשה כנגדן על ידי המשיב – התובע, מחמת קיומו של מעשה בי-דין או לחילופין השתק פלוגתא.

בהתאם להחלטתי מיום 1.3.2010, הגיש המשיב תגובתו לבקשה ואילו המבקשות הגישו תשובה לתגובה.

לאחר שעיינתי במסמכים שלפניי ובחנתי טענות הצדדים בעיון, מצאתי כי דין הבקשה שהגישו המבקשות - להתקבל.

בפתח הדברים אציין כי הנני דוחה טענת המשיב לפיה "כל עוד לא ניתנה החלטה בבקשת הנתבעות למתן רשות להגן אין בית המשפט מוסמך להתייחס לבקשה נוספת שהגישו הנתבעות לדחיית התביעה על הסף". (ראה סעיף 6 לתגובת המשיב).

תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, מקנה לבית המשפט סמכות מפורשת לדחות תביעה על הסף, בין היתר מפאת מעשה בי-דין, בכל עת. ברי כי אם נמצא כי יש מקום לדחות תובענה על הסף, מן הראוי לדון בבקשה לסילוק ולחסוך ההתיידנות ואין לנהל משפטי סרק.

כידוע, היענות לבקשה לדחיית תביעה על הסף, היא חריגה, ובית המשפט נענה לה, רק מקום בו נראה ברור כי אין מקום לדון בתובענה, בדרך ובעילות, כפי שהוגשה.

לכלל בעניין "מעשה בית דין" שני רכיבים והם "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא", המבטאים תפיסה לפיה יש בכוחה של הכרעה שיפוטית קודמת להביא, במקרים המתאימים לכך, לסיום ההתדיינות המשפטית בין הצדדים באותו עניין (ראה: ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 452).

הכלל של "השתק עילה" מעוגן בשני שיקולים עיקריים:

האחד, הפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות, והשני - שיקול של צדק, לפיו אין להטריד בעל דין בהתדיינות חוזרת (ראה פסק הדין בע"א 2035/03 הנ"ל בעמ' 453 ,וכן רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, (אתר נבו).

התנאים להחלת הכלל הם זהות העילה, הכרעה לגופו של עניין על ידי בית משפט מוסמך וזהות בין בעלי הדין או חליפיהם.

השתק פלוגתא, מתקיים כאשר במשפט אחד הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית או משפטית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, במפורש או מכללא, יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות. (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642).

המבקשות כאמור סומכות ידיהן על פסקי הדין שצורפו על ידן לבקשה (נספחים א'-ב').

המשיב מצידו טוען כי אין מדובר באותם הצדדים ולפיכך לא מתקיים התנאי לפיו מדובר באותם בעלי דין.

טענה זו של המשיב יש לדחות. נכון הוא כי בפסקי הדין אשר צורפו לבקשה מופיעה רק המבקשת 2 כצד נתבע בתיק, אלא שאין בכך כדי למנוע במקרה דנן את החלת הכלל של "השתק פלוגתא", כפי שיוסבר להלן.

כפי טענת המבקשות, כבר נקבע בפסיקת בתי המשפט כי אין מניעה להחיל את הכלל של השתק פלוגתא גם על צד שהינו זר להליך הראשון , כזה הניתן לראותו בבחינת "חליף".

קרי, חרף העובדה כי לא קיימת זהות ממשית בין הנתבעים בשני ההליכים, על מנת שניתן יהיה לקבוע כי קיימת זהות בין הנתבעים- יש להידרש לשאלה האם בעל-הדין בהליך השני, הוא חליף או מעין חליף של אחד מבעלי-דין בהליך הראשון, או כשקיימת "קרבה משפטית" או "זהות אינטרסים" בין בעלי-הדין בשני ההליכים.

וכדברי המלומדת נינה זלצמן:

"כלל מעשה בית-דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי קרבה משפטית עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי 3 (1991), פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א).

בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29,(1976), נקבע כי גם כאשר אין זהות, בין בעלי-הדין, כמו במקרה דנן, יתכן עדיין, שקיימת זהות משפטית בין הצדדים: